פסק דין בתיק ע"פ 33623-02-11

ס. הנשיא רויטל יפה-כ"ץ, אב"ד :

1.         זהו ערעור על החלטת בימ"ש השלום בבאר-שבע, שלא לפסוק לטובת המערער פיצוי בשל מעצרו והוצאותיו, חרף זיכויו מהאישום שהוגש כנגדו.

כנגד המערער ו-8 אחרים הוגש, בתאריך 17/05/05, כתב אישום המייחס להם, כי בתאריך 16/05/05, בסביבות השעה 17:00, התקהלו ביחד עם 6 קטינים נוספים בכניסה המרכזית לעיר ערד במטרה להפר את הסדר והשלום, והחלו להסית את המתקהלים שהגיעו למקום בקריאות כנגד ההתנתקות. שוטרים שהגיעו למקום הבחינו שהנאשמים מתפרעים, ועל כן הודיעו למתקהלים, כי מדובר בהתקהלות לא חוקית, וביקשו מהם להתפזר ולעזוב את המקום. חרף זאת, המשיכו הנאשמים והמתקהלים האחרים לשהות במקום ולהשתתף בהתקהלות האסורה, וסרבו לעזוב את המקום. במהלך האירועים הנ"ל, נפגעו ונחבלו שלושה שוטרים וניזוק רכושם. נוכח מעשים אלה, יוחסו למערער ולאחרים עבירות של התפרעות לפי סעיף 152 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, המשך התפרעות לאחר הוראת התפזרות לפי סעיף 155 לחוק העונשין והפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין.

2.         יחד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה למעצרם של המערער והאחרים עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדם. הבקשה הובאה לדיון בפני כב' הנשיא (דאז) של בתי משפט השלום במחוז הדרום (מ. מכליס), ומי שייצג את המערער באותה עת, עו"ד נפתלי וירצברגר, לא טען כנגד קיומן של ראיות לכאורה ואך ביקש מביהמ"ש, כי " יעבור על חומר הראיות ויגיע למסקנה אם קיימות ראיות לכאורה אם לאו".

הסנגור לא עסק בחומר הראיות ולא העלה טענות בעניין חסר בראיות, ומיקד טענותיו בשאלת מסוכנותו של המערער, תוך שטען, כי "נניח ומתקיימות ראיות לכאורה, אני לא רואה את אלמנט המסוכנות שיכול לצמוח מאותם אנשים".

בית משפט השלום קבע, כי אכן קיימות ראיות לכאורה שעל בסיסן ניתן להשתית את המעצר, אך יחד עם זאת סבר, כי ניתן להפיג את המסוכנות העולה מן המערער, ומשאר הנאשמים, בדרך של חלופת מעצר - וערבויות מסוימות, כשבסיום החלטתו קבע, כי "אם יפר אחד המשיבים את התנאים ואם ימצא שהוא משתתף בהפגנה שלא קיבלה רישיון על פי החוק, הוא ייעצר עד תום ההליכים".

ערר שהוגש על החלטה זו לבית המשפט המחוזי (ב"ש 4642/05 מיום 24.5.05, החלטת כב' הנשיא, דאז, י. פלפל), התקבל בהסכמת המשיבה ונקבע, כי המערער ישוחרר בתנאים מגבילים קלים יותר, אך עדיין נותר התנאי, כי המערער לא ישתתף בהפגנות ללא רשיון.

על החלטה זו הוגש ערר לביהמ"ש העליון (בש"פ 6171/05 שנדון בפני כב' השופטת נאור ביום 27.6.05), שנדחה, תוך שהודגש, כי אין להעלות לראשונה בפני ביהמ"ש העליון טענות בדבר העדר קיומן של ראיות לכאורה, לאחר שטענות אלה לא הועלו בפני הערכאות דלמטה. ביהמ"ש העליון הדגיש, כי מקומה הנכון של הטענה הוא בבקשה לעיון חוזר בפני בית משפט השלום, וקבע:

"...בדיון על פה חזר בו בא כוח העורר מטענה זו (בדבר איסור השתתפות בהפגנות בלא רישיון, כחלק מתנאי השחרור - ר.י.כ.) וצמצם טענותיו לעניין אחד - השאלה אם יש ראיות לכאורה. מיקומה הנכון של טענה זו בנסיבות העניין אינן במסגרת ערר לבית המשפט המחוזי או לבית משפט זה, שישב לדון בשאלה כערכאה הראשונה. מקומה הנכון של הטענה הוא בבקשה לעיון חוזר בפני בית משפט השלום. העורר לא העלה טענותיו בפני בית משפט השלום, ונראה שטענתו כי בית המשפט המחוזי לא התייחס בהחלטתו לדיות הראיות מקורה בבא-כוח הקודם של העורר עצמו, אשר כל שאמר בפני בית משפט השלום הוא: " אבקש כי ביהמ"ש יעבור על חומר הראיות ויגיע למסקנה אם קיימות ראיות לכאורה אם לאו" הוא לא ביקש לעיין בחומר ולהעלות טענות כמקובל. דיון בטענתו זו של העורר בדבר העדר ראיות בפני בית משפט זה יהיה כדיון בטענה בערכאה ראשונה, ולכן, באם רוצה העורר לחלוק, באופן מפורט, על דיות הראיות, יעשה כן - ולראשונה - בפני בית משפט השלום בבקשה לעיון חוזר..."

ואכן, המערער הגיש בקשה לעיון חוזר לבימ"ש השלום (ב"ש 6123/05 מיום 03/07/05), וגם בקשה זו הובאה בפני הנשיא מכליס, אשר לעת הזו סבר, כי לא קיימות ראיות לכאורה כנגד המערער והורה על שחרורו בערבות עצמית וערבות צד ג' בלבד.

3.         התיק העיקרי נדון במשך השנים בפני מספר שופטים בבימ"ש השלום בבאר-שבע. ביום 16/06/05 כפר המערער בעובדות כתב האישום והתיק נקבע לשמיעת הראיות הן בעניינו והן בעניין שותפיו. הראיות, יש לומר, לא נשמעו במועד שנקבע, ובתאריכים 12/01/06 ו-16/02/06 נערכו הסדרי טיעון עם שבעה משותפיו של המערער, אשר חזרו בהם מכפירתם, הודו בכתב אישום מתוקן שכלל אך עבירה לפי סעיף 151 לחוק העונשין, ולאחר שהוגש בעניינם תסקיר מטעם שירות המבחן, נדונו לעונשי של"צ של 50 עד 100 שעות, בהתאם להמלצות שירות המבחן, וזאת ללא הרשעה. כתב האישום כנגד הנאשם מס' 9, נמחק.

עניינו של המערער, אשר היה היחיד שדבק בחפותו, נדחה מעת לעת, פעמים רבות בעטיו של המערער, אשר לא התייצב לדיונים, אך גם מסיבות אחרות, עד שביום 20/02/07 החלה המאשימה להביא את עדיה (בפני כב' השופט י. אקסלרד). בין לבין, ואף לאחר מכן, הגיש המערער בקשות רבות ביותר, אשר העסיקו את ביהמ"ש רבות, ואף התקיים הליך גישור, שלא עלה יפה.

במהלך שמיעת הראיות, הוצגו בפני ביהמ"ש והעדים גם תמונות, בהן אף תמונה בה נראה המערער כשהוא יושב, בעת הרלבנטית, על הפס הצהוב שבשול הכביש ובידו שלט (תמונה ימנית תחתונה בעמ' הראשון של ת/2). את המערער פינה מהמקום השוטר חיים סיידון (ע.ת. מס' 2), אשר הכיר את המערער, שהיה מתנדב משא"ז בתחנת ערד, עוד מלפני ההפגנה. פקד דני לדאני (ע.ת. מס' 3) העיד, כי "בעקבות החסימה, הישיבה לרוחב הכביש הן בשול הסלול והן בשול העפר, נמנע מכלי רכב לנוע על הציר, על כביש 31... מאחר והיה במקום אף מעקה בטיחות, לא ניתן היה לרדת לצד הדרך ולעקוף את החסימה. מה גם שתוואי הקרקע מצידי הכביש אינו מאפשר תנועת כלי רכב". פקד ערן בן-ציון (ע.ת. מס' 4)העיד, כי פנה אל המערער וביקש ממנו לפנות את המקום, ומשסרב - פונה על ידי השוטרים, והדגיש, כי פונו רק אותם אזרחים שחסמו את הכביש (עמ' 25 לפרוטוקל ביהמ"ש קמא מיום 20/02/07).